בס"ד
עולים קומה מהישרדות ליעוד
מפסח עד שבועות עם ישראל מתקדם צעד אחר צעד במסע עמוק ופנימי אל משמעות קיומו-קיומנו.
היציאה מעבדות לחירות, דרך הר סיני בו קיבלנו את הקוד המוסרי על פיו עלינו לפעול בארץ ישראל, אל היעוד של הובלת המוסר האלוקי לעולם כולו, מרגשת, כבדה, מלאת אחריות, אך גם מלאת אתגר.
שורות אלו נכתבות בין הצפירות בידי מי שגם הן דור שני לניצולי השואה.
הישרדות הייתה הערך שהוביל כל יהודי באושוויץ, הישרדות הייתה גם הערך שהוביל את עם ישראל בגולה, ואף כאן, בארץ ישראל, הובילה התנהלות הישרדותית שתכליתה ביצורינו הביטחוני אל מול אויב ומתנכל. צרכי הביטחון בראש מעיינינו, ובצדק, אך לצידם יש להעמיד לנגד עינינו את המטרה לשמה חזרנו לארץ ישראל.
ראשוני המתיישבים של העלייה השנייה הגדירו את ייעודה של העלייה וייעודה של ההתיישבות בארץ ישראל בהקמת חברת מופת. חברה שכזו ניתן להקים, והיא אכן מוקמת, רק בארץ ישראל. בשנת 69 למדינת ישראל הפלאית שלנו עלינו להציב כותרת-יעד גדולה "ממשיכים לבנות חברת מופת שתקרין על העולם כולו".
גם במלאת 50 שנה לנס שחרור חבלי המולדת ההיסטוריים מעמדם הריבוני של אזורים אלה טרם הוסדר, וגם כאן המניע לכך הוא אותה רוח ההישרדות המובילה אותנו, רוח של חשש מהעולם, תגובותיו וגחמותיו.
הגיעה העת להשתחרר מחשש זה שגם הוא נובע מאותו יצר ההישרדות, ולעלות קומה, להתקדם בדרכנו אל החברה המוסרית שהצבנו לנו כיעד. את זאת נוכל לעשות רק במדינה שלמה, רק מתוך השלמת המהלך המוסרי של שיבת עם ישראל לארצו ולערש הולדתו, לחבלי יהודה ושומרון. חובת המוסר הלאומי והבינלאומי הוא שיבת עם ישראל לארצו לאחר שנות גלות שנכפתה עלינו. השלמת ריבונותו של עם ישראל על חבל הארץ אליו שב לאחר שהותקף מידי המבקשים להשמידו היא גולת כותרת מוסרית.
על מנת שתוכל מדינת ישראל להתקיים עליה לצרוב בתודעתה את הרובד הנוסף והגבוה יותר, רובד הייעוד שבלעדיו לא תוכל לתרום את תרומתה לעולם כולו. את הייעוד הזה לא יוכל העם לקיים ללא ארצו השלמה והריבונית, הארץ שהשיבה המלאה אליה היא צעד מוסרי הכרחי לעם ולעולם כולו.
ההשלמה החלקית עם מדינת ישראל החלקית וארץ ישראל החלקית כראשית צמיחת גאולתנו אינה מספיקה. על כך זעק הרב צבי יהודה ביום עצמאות תשכ"ח, שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים: "איפה חברון שלנו, שכם שלנו, יריחו שלנו" וכו'
מדוע לא הסתפק הרב בגבולות החלוקה? מה מסתתר מאחורי זעקתו שהחרידה לבבות ונותרה חקוקה בתודעתנו? מהי ארץ ישראל?
בספרו 'הכוזרי' עוסק רבי יהודה הלוי בקשר המיוחד בין ארץ ישראל לעם ישראל ו'משל הכרם' מבאר את הדברים היטב. כשם שלכל עץ יש צורך באדמה מסוימת, באקלים שרק בו יוכל לתת את פירותיו, כך גם לאומה יש קרקע ייחודית לה, כזו המתאימה לגידול תרבותה וייחודה.
התפתחותו הרוחנית של עם ישראל תבוא לידי ביטוי והשלמה רק בארץ ישראל.
ארץ ישראל השלמה אינה רק שלמות מדינית אלא גם שלמות חברתית ומוסרית. על רקע תפיסה זו הצמיח הדור השני להתיישבות ביו"ש עשרות גרעינים תורניים-משימתיים כמעט בכל ערי ארצנו, מפעלי התנדבות, מפעלי חסד, שירות לאומי, "מעגלי צדק", מכינות, שרות צבאי, המשלבים ומובילים את כלל אפיקי החברה הישראלית.
נבחין כי גם המצוות התלויות בארץ נוגעות ברובן לדמותה המוסרית של החברה - לקט, שכחה, פאה, שמיטה. לא ניתן להפריד בין הכמיהה לארץ ישראל השלמה לכמיהה הישראלית לחברת מופת.
על כן, בשנת ה-50 עלינו לחבר סופית את מדינת ישראל לארץ ישראל. החלת הריבונות על ארץ ישראל מוכרחה לבוא. עלינו להעניק למיעוטים בני העמים האחרים זכויות אנושיות פרטיות אך לא לאומיות.
ואל מול אותם שיאשימונו בכוחניות נצטט את דבריו של יצחק טבנקין, איש ארץ ישראל השלמה: "הכוח הוא תנאי מוקדם לצדק, לחכמה ולשאר מעלות טובות ובלעדיו לא יועיל כל מוסר בעולם. גם בארץ ישראל לא יהיה ליהודים עתיד אלא אם יהפכו לכוח" (אניטה שפירא 2004). בדבריו אלה קבע טבנקין כי ארץ ישראל היא שלמות אורגנית אחת, היא גוף חי, והעברת חלקים ממנו לכוח זר היא צעד גלותי, אנטי ציוני ואנטי מוסרי.
זקוקים אנו בדחיפות למנהיגות בעלת עומק מחשבה ותבונת מעשה, מנהיגות שתדע לקדמנו לייעודנו – להחיל את ריבונותנו על מרחבי ארצנו. בכך יתאפשר לעוצמה הרוחנית האצורה בעם הנבחר לצאת ולהשפיע את אורה וטובה על העולם כולו.
לא "באחרית הימים" ולא בתפיסת "קמעא קמעא" המתפרשת לעתים ככזו הפוטרת אותנו מהעמל העכשווי. עלינו לקום ולמרוד בהסתפקות, בהישרדות, בבינוניות ובחלקיות. עלינו לקום ולעשות מעשה כפי שעשו תלמידי הגר"א, העליות הראשונות לארץ ישראל וראשוני המתנחלים פורצי הדרך ליהודה ושומרון.
יהודית קצובר ונדיה מטר
Raising the level from survival to Destiny
By Yehudit Katsover and Nadia Matar
From Pesach until Shavuot the People of Israel progresses, step by step, in the deep, internal journey to the essential meaning of our existence.
The exodus from slavery to freedom via Mount Sinai, where we received the ethical code according to which we must act in the Land of Israel, to the destiny of bringing divine morality to the entire world, is exciting and heavy; it is laden with responsibility, but also a great challenge.
These lines are written between the blasts of the sirens of Holocaust Memorial Day and Yom Hazikaron for the soldiers, by members of the second generation of Holocaust survivors.
Survival was the principle that guided every Jew in Auschwitz; survival was also the principle that guided the People of Israel in the diaspora, and even here, in the Land of Israel, we are guided by survival-oriented behavior, whose purpose is to strengthen our security forces against the enemy and the attacker. Security needs are our main concern, and rightly so, but along with this we must also place before us the goal for which we returned to the Land of Israel.
The first pioneers of the Second Aliyah defined the goal of Aliyah and the destiny of the settlement enterprise in the Land of Israel as the establishment of an exemplary society. Such a society is possible to be established, and indeed is being established, only in the Land of Israel. In the 69th year of our wondrous State of Israel we must set as our motto, "We are continuing to build an exemplary society that will radiate to the entire world".
Even now, as we commemorate 50 years since the miracle of the liberation of parts of our historical homeland, the sovereign status of these areas has not yet been regulated. And here too, the motive for this is the same spirit of survival guiding us; the fear of the other nations, their reactions and their irrational responses.
The time has come to free ourselves from this fear, which stems from the same urge for survival, and to rise to the next level, to progress on our way to the ethical society that we have set as our goal. We can do this only in a whole state, only by completing the ethical process of the People of Israel's return to its land, the cradle of its homeland, the region of Judea and Samaria. The return of the People of Israel to its land after all the years of exile is an ethical obligation, both national and international, that has been imposed upon us. The completion of the People of Israel's sovereignty over part of the Land that it has returned to after it was immediately attacked by those who would destroy it is a high ethical principle.
In order for the State of Israel to exist, it must burn into its consciousness the additional, higher layer, the layer of destiny, without which, it will not be able to make its contribution to the rest of the world. The People will not be able to fulfill its destiny without its complete and sovereign land, the Land, to which the complete return is the first vital and ethical step for the People and for the entire world.
The partial acceptance of a partial State of Israel and a partial Land of Israel as the beginning of the flourishing of our redemption is not good enough. This is what Rav Zvi Yehuda cried on Independence Day of 1967, three weeks before the Six Day War broke out: "Where is our Hevron, our Nablus, our Jericho", and so forth.
Why was the rabbi not satisfied with the borders of the partition? What was behind his alarming cry, which remains engraved in our minds? What, actually, is the Land of Israel?
In his book, The Kuzari, Rabbi Yehuda Halevi deals with the special connection between the Land of Israel and the People of Israel and the "parable of the vineyard" explains the things well. Just as every tree needs specific soil, and only in a certain climate can it bear fruit, also a nation has land that is specific to it, such that it is suitable to develop its culture and its uniqueness.
The spiritual development of the People of Israel will be expressed and completed only in the Land of Israel.
The Complete Land of Israel is not only political completeness but also social and ethical completeness. It is with this concept that the second generation of the settlement enterprise developed in Judea and Samaria, dozens of cadres of Torah emissaries developed in almost every city of our Land, volunteer projects, charity groups, national service, "Ma'agalei Tsedek" (NGO that promotes a just society in Israel), military preparatory schools, military service, which integrate and guide all areas of Israeli society.
We see that most of the commandments connected to the Land touch on the ethical character of society – collecting food for the poor, how to deal with a lost object, leaving the margins of a field for the poor, observing the sabbatical year for the soil. We cannot make a distinction between the longing for the complete Land of Israel and the Israeli longing for an exemplary society.
Therefore, in this, the 50th year, we must finally connect the State of Israel to the Land of Israel. The application of sovereignty over the Land of Israel must come. We must provide our minorities, members of other peoples, with personal human rights but not national rights.
And to those who would accuse of aggression, we quote the words of Yitzhak Tabenkin, an advocate of the complete Land of Israel: "Power is a prerequisite for justice, wisdom and the other good attributes and without it, no ethical system in the world could be effective. In the Land of Israel as well, the Jews will not have a future unless they become powerful" (Anita Shapira, 2004). With these words, Tabenkin asserted that the Land of Israel is an organic whole, a living body, and transferring parts of it to a foreign power is a step that is anti-Zionist, anti-ethical and reminiscent of a diaspora consciousness.
We urgently need leadership capable of deep thought and wise action, leadership that will know how to guide us to our goal – to apply our sovereignty over the total expanse of our Land. Thus, the spiritual power that is stored within the Chosen People will be able to set out and influence the entire world with its light and its goodness.
Not "in the end of days" and not "little by little", which is sometimes used to exempt us from the work at hand. We must arise and rebel against complacency, against survival as an end goal, against mediocrity and incompleteness. We must arise and act as did the students of the Gaon from Vilna, the first waves of immigrants to the Land of Israel, and the original settlers, the trailblazing pioneers of Judea and Samaria
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה