Uprooting that which was planted-עוקרים נטוע

 

English translation follows Hebrew text

להלן מאמר שהופיע השבת בגיליון צדק של מקור ראשון.

הדיון בערר נדחה בינתיים ל17/3/2013. נעדכן .

חודש טוב,

יהודית קצובר ונדיה מטר

------------------------------------

עוקרים נטוע

החשש להשתלטות פלשתינית על אדמות מדינה בלב גוש עציון הוביל את ארגון 'נשים בירוק' לנטוע שתילים במקום. המנהל האזרחי הוציא צו עקירה לנטיעות, אך בארגון לא מתכוונים לוותר. ביום ראשון הקרוב ידון הערר שהגיש נגד הצו, אותו הוא מכנה "שרירות לב שלטונית"

 

צפנת נורדמן , מקור ראשון כ"ח בשבט תשע"ג, 8.2.2013 גיליון צדק עמ' 6

 

דרך קדומה חוצה את ארץ ישראל לאורכה מדרום לצפון. ראשיתה בבאר-שבע שבנגב הצפוני, משם היא מטפסת אל הרי חברון וממשיכה צפונה דרך חלחול ובית-לחם לירושלים. הנתיב ממשיך לרמאללה, לשכם ולג'נין, ומגיע לנקודת הסיום באזור עפולה. "כביש חוצה ישראל" דאז שימש בימי בית שני נתיב עלייה לרגל לירושלים מבאר-שבע ומחברון, ומכונה גם "דרך האבות" על שם אבות האומה שצעדו בו.

 

בקטע הדרך שבאזור גוש עציון ניצבים עדים דוממים לחיים שרחשו כאן לפני יותר מאלפיים שנה.

כאלו הם שני מקוואות טהרה ששימשו את העולים לרגל בדרכם אל בית המקדש, שבעקבות הגשמים האחרונים התמלאו מים כמקדם. כזו היא גם אבן מיל רומית המונחת לצד השביל, מסוג האבנים שנהגו הרומים לפרוס לאורך הדרכים כדי לסמן את המרחק מן היעד.

'דרך האבות' שבגוש עציון עוברת גם באזור המכונה "נצר", בשטחים בין היישובים אלעזר לאלון-שבות. אדמת נצר בנויה מטרסות ומרכיבה פסיפס ירוק מרהיב ביופיו; על חלקות שונות בגודלן ובצורתן משתרגות גפנים ירוקות לצד עצי זית נושנים, ובעונת טרום-האביב מרחבי נצר נראים כמו יצירת אמנות של קלוד מונה: את הרקע הירוק מנקדים כתמי צבע ורודים ולבנים של שקדיות בשיא פריחתן.

 

אך בועת הפסטורליה מתפוצצת כאשר עושים 'זום אין' לתמונה, אז מתגלה מאבק של ממש על הקרקע ועל עתידה של הארץ, כאשר הגידולים התמימים עומדים פעמים רבות כחיילים בחזית.

 

קרב השתלטות

כידוע, הסכמי אוסלו חילקו את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה לשלוש קטגוריות: שטחי איי, שבהם יושבות הערים הפלשתיניות הגדולות ואשר נתונים לשליטה ביטחונית ואזרחית של הרשות הפלשתינית; שטחי בי, הנתונים לשליטה אזרחית של הרשות ולשליטה ביטחונית של ישראל; ושטחי סי, הנתונים לשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית.

 

בשנת 2010 חל מפנה אסטרטגי ביחסה של הרשות הפלשתינית לחלוקה זו: ממשלתו של סלאם פיאד החליטה להתעלם ממנה ולמקד את עיקר מאמציה דווקא בשטחי סי. ההיגיון שמאחורי המהלך ברור - שטחי איי ובי כבר מונחים "עמוק בכיס", ולשטחי סי נודעת חשיבות מיוחדת. לא זו בלבד שהם מהווים 60 אחוזים מהשטח, הם גם חוצצים בין ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית. נוכחות ערבית על שטחי סי תוכל לקדם רצף טריטוריאלי ערבי ולתקוע טריז בין גושי ההתיישבות היהודיים.

 

מצדו של פיאד החלו להישמע התבטאויות ברוח התוכנית החדשה, שלפיהן הוא "אינו יודע לקרוא את האות סי" וכל שטחי יהודה ושומרון שייכים בכלל למדינה הפלשתינית. פיאד הצהיר כי "האתגר הגדול נגד הכיבוש וההתנחלות הוא להגדיל את ההשקעה והחקלאות על אדמות בשטחי סי". ראש ממשלת הרשות אינו רק נאה דורש: הפלשתינים החלו להפנות תמיכה כלכלית למפעלים חקלאיים בשטחי סי, ונציגיהם הפעילו לחץ על מדינות זרות וגופים שנרתעו בתחילה ממימון פרויקטים בשטחי סי עד שאלה יישרו קו עם המדיניות החדשה. סיפורה של האסטרטגיה החדשה מבית מדרשו של פיאד הובא בעבר באריכות בתחקיר 'צדק' (13.3.2012, גיל ברינגר).

 

המאבק שמתחולל בקרקעות נצר שבגוש עציון הוא, בזעיר אנפין, הסיפור כולו. בחירת המיקום היא לא פחות ממושלמת למימוש חזונו של פיאד: הקרקע נמצאת בשטח סי, בטבורו של גוש עציון, באזור חיץ בין היישובים אלעזר ואלון-שבות. השתלטות ערבית על הקרקע שם "תחנוק" את ההתיישבות היהודית הסמוכה ולא תאפשר לה לצמוח בעתיד. חשוב מכך, היא תקטע את הרצף הטריטוריאלי היהודי בגוש עציון - "לב הקונצנזוס". המימון הזר למאמצים הערביים בנצר ידוע, והוא אף זוכה לתיעוד בשלט שניצב על אחת החלקות, המספר על "גאולת קרקעות" בהיקף של 123 דונמים באדיבותה של הולנד.

 

לרוע מזלם של מגשימי הפיאדיזם, בתוכניתם התגלתה תקלה לא צפויה, "נשים בירוק" שמה. בראש הארגון עומדות שתי נשים עקשניות, יהודית קצובר ונדיה מטר, המנהלות מלחמה יומיומית - לעתים סיזיפית - על רגביה של אדמת נצר. הארגון, בתמיכת המועצה המקומית ובסיוע אנשים שהנושא יקר ללבם, נוטע ככל יכולתו שתילים באדמות המדינה במקום. המאבק היהודי בניצוחן של קצובר ומטר הוא החידוש בסיפור שלנו.

 

לא קרקע פרטית

כדי להבין את הפעילות באזור, יש צורך להבהיר בקצרה מושגי יסוד: הקרקעות ביהודה ושומרון נחלקות לשלושה סוגים עיקריים - אדמות סקר, אדמות מדינה ואדמות פרטיות. באדמת סקר לא ידועות טענות לבעלות פרטית עליה ועל כן היא ראויה להיות מוכרזת כאדמת מדינה. כדי לשדרג את מעמדה של קרקע כזו לאדמת מדינה נערך במנהל האזרחי תהליך בדיקה מדוקדק, הכולל בחינה של תצלומי אוויר מתקופות שונות, במטרה לוודא שהקרקע לא עובדה או יושבה בעבר. אם לא נמצא זכר לכך, פונה המנהל למוכתר המקומי ומבקש ממנו לפרסם את הכוונה להכריז על השטח כאדמות מדינה. מי שיש לו תביעה על אותה קרקע נדרש לפנות לוועדת עררים ולהציג עדויות לכך שמדובר למעשה באדמה פרטית. בכל מקרה שבו מוגש ערר נערך הליך הבדיקה מחדש כדי לוודא שנית את העובדות.

 

אדמות פרטיות הן קרקעות שנמצא סימן כלשהו לעיבודן. לפי החוק, הבדיקה אמורה להתבצע לגבי שלוש השנים האחרונות, אך בפועל המנהל מחמיר ובודק עיבוד עד עשרות שנים אחורה. אם מתגלה זכר לעיבוד כזה, האדמה מוגדרת כקרקע בבעלות ערבית פרטית.

ובחזרה לנצר. חלקים גדולים של הקרקע שם מוגדרים כאדמות סקר בהליכי הכרזה. כלומר אין כל טענה לבעלות פרטית על הקרקע, אך היא טרם הוכרזה כאדמת מדינה.

 

זהו הרקע לכך שארגון 'נשים בירוק' פועל במקום, כפי שנזכרת יהודית קצובר: "לפני שניגשנו למלאכת הנטיעות בדקנו במפה היכן מצויות אדמות המדינה ועבדנו רק עליהן. וידאנו לאורך כל הדרך שאנחנו לא נוגעות בקצה-קצהו של שטח המוגדר כאדמה פרטית של ערבים". המטרה שעומדת לנגד עיניהן של שתי הפעילות היא אחת: "למנוע השתלטות ערבית על הקרקע. ראינו כבר בעבר כיצד ערבים מנסים להשתלט על אדמות מדינה שטרם ניטעו על ידינו. לפעמים תפסנו זאת בזמן ומיהרנו לטעת עצים באותן חלקות, אך יש מקומות שבהם לא הספקנו וערבים נטעו ללא מפריע על אדמות מדינה, בצמוד לגדרות היישובים. ברור לנו כי אם אנחנו לא ניטע על אדמות המדינה, הערבים יעשו כן".

 

קצובר ומטר מספרות כי נטיעותיהן בנצר נתקלות בקשיים רבים: "אף על פי שאנו נוטעות רק על אדמות מדינה, הערבים לא מוכנים לסבול את נוכחותנו במקום. הם גוזרים את הצנרת של המים, משחיתים שתילים וקורעים דגלי ישראל הניצבים על אדמות המדינה".

 

קצובר ומטר מספרות על מקרה אחד, שממחיש את ההיבט הסיזיפי במלאכה שנטלו על עצמן: "הגענו לפני כשלוש שנים לנטוע שתילי זית במקום. לאחר שסיימנו את מלאכת הנטיעה והתפזרנו איש-איש לדרכו, עלו הערבים לקרקע ועקרו את שתילי הזית. החלטנו בתגובה לטעת עצים גדולים שלא יוכלו לעקור, ועשינו זאת עוד באותו הערב. לצערנו, גם את השתילים הגדולים הצליחו הערבים לעקור".

עם זאת, השתיים לא אמרו נואש. "הזמנו מהגליל חמישה עצי זית גדולים מאוד, כדי להקשות על עקירתם. נטענו אותם במוצאי שבת, עמוק באדמה, כדי שיהיה קשה להוציא אותם. אך ביום ראשון גילינו שגם העצים הללו נעקרו וחזרנו לנקודת ההתחלה. חזרנו לשתול עצי זית גדולים במקום, הפעם כיסינו כמעט את כל העץ באדמה. היום חמישה מתוך תשעה עצי זית שנטענו עדיין עומדים בשטח".

 

דרישת פינוי

בתגובה לפעולותיהן של קצובר ומטר הוציא המנהל האזרחי צו פינוי לנטיעות, זאת על אף שהצהיר כי הוא מתעתד להכריז על הקרקע כאדמת מדינה. בתגובה שלחו קצובר ומטר, כמו גם ראש המועצה דאז שאול גולדשטיין, התחייבות למנהל, כי אין ולא תהיינה להם כל טענת בעלות על העצים או על הקרקע. הם הבהירו כי שתילת העצים מתבצעת אך ורק כדי לשמר את הקרקע ולא לצרכים פרטיים. החתומים על ההתחייבות קיוו כי לאחר שיפוג החשש לניסיון השתלטות פרטי שלהם על קרקעות המדינה יבוטל רוע הגזרה והנטיעות יוכלו להישאר במקומן. אך תקוותיהם נגוזו והמנהל נותר בשלו.

 

אחת מטענותיו של המנהל היא כי מכיוון שהוא מתעתד להכריז על הקרקע כאדמת מדינה, הקרקע חייבת להיות פנויה לגמרי. עו"ד דורון ניר-צבי, המייצג את 'נשים בירוק', לא מקבל את הטענה: "לכלל שלפיו לא תוכרז קרקע שאינה פנויה כאדמת מדינה יש היגיון. המנהל לא יכול לומר שהקרקע שייכת למדינה כאשר בשטח יש טוענים נוספים לבעלות. אלא שההיגיון של הכלל אינו מתקיים במקרה של נצר: כאן יש התחייבות מפורשת וחתומה כי אין לנוטעים היהודים ולא תהיה להם טענת בעלות כלשהי, וכי כל נטיעותיהם ניתנות למדינה במתנה. מדוע אם כן לא ניתן להכריז על הקרקע כאדמת מדינה מבלי לעקור נטוע?"

 

המקרה של נצר העסיק גם את שדולת ארץ ישראל בכנסת היוצאת. במכתב מחודש מאי 2012 קראו ראשי השדולה, ח"כ זאב אלקין וחבר הכנסת לשעבר אריה אלדד, לראש הממשלה בנימין נתניהו להתערב באופן מיידי בעניין ולמנוע את העקירה. אלקין ואלדד טענו כי הנטיעות של 'נשים בירוק' הן "מעשה ציוני מהמדרגה הראשונה, שכן הנשים העומדות בראש התנועה, ביחד עם המועצה האזורית גוש עציון, הודיעו באופן רשמי ובכתב כי אין להם כל כוונת השתלטות אישית על קרקעות נצר. כל מטרתן היא שמירת אדמות הלאום, והן מעניקות את העצים למדינה". אלקין ואלדד הוסיפו כי הכוונה לעקור את העצים מהווה "שרירות לב שלטונית הנוגדת את עקרונות הציונות ואת עמדתה הרשמית של מדינת ישראל. מן הראוי שמדינת ישראל תבצע בעצמה פעולות נטיעה רחבות היקף כדי למנוע השתלטות פלשתינית על שטחי סי, במיוחד באזור שעומד בהסכמה לאומית רחבה".

 

עומדים בשלהם

משלא חזר בו המנהל מכוונת העקירה, הגיש ארגון 'נשים בירוק' ערר על ההחלטה לוועדת העררים הצבאית שבמחנה עופר בדרישה לבטל את צווי הפינוי. דיון בערר קבוע ליום ראשון הקרוב.

מועצת גוש עציון ערערה גם היא על צווי הפינוי. ראש המועצה דוידי פרל הצטרף לטענותיהם של קצובר ומטר וקבע כי יש "להפעיל את השכל הישר כדי למנוע תהליכי סרק שיכולים להוביל לתסיסה בשטח ואף לערער את הביטחון במקום". פרל התריע גם כי "העקירה תהיה פגיעה אנושה ביכולת לשמר את האדמות כאדמת סקר ולהביא למצב של הכרזה, מכיוון שמיד לאחר העקירה ייכנסו פלשתינים ויפעלו בשטח".

 

תשובתו של המנהל לגוף העניין חזרה על הידוע והמוסכם: "לא קמה להן (לקצובר ולמטר – צ"נ) זכות במקרקעין, ומכאן שאין עילה כלשהי העומדת בבסיס העררים".

 

ניסיתי לקבל תשובות מהמנהל לשאלות העולות מהכתבה. שאלתי מדוע יש צורך בעקירה, כאשר לנוטעים היהודים אין כל טענת בעלות על הקרקע או על העצים; כיצד המנהל מתמודד עם החשש מפני השתלטות ערבית על אדמות מדינה שיפונו מנטיעות; מדוע העצים בקרקע מפריעים להכרזה על הקרקע כאדמת מדינה; ואם ייעקרו העצים, מתי צפויה ההכרזה להתבצע.

זו לשונה של תגובת המנהל: "מדובר בנטיעות שבוצעו בניגוד לחוק וללא ההיתרים הנדרשים, ולאור זאת הוחלט על נקיטת צעדי אכיפה".

http://www.womeningreen.org.il/uprooting.php

 

Dear Friends,

The following excellent article appeared in this Shabbat's Makor Rishon newspaper.

Meanwhile, our appeal that was supposed to be deliberated in court this morning, was postponed till March 17th.

Shavua tov and Chodesh tov, Have a good week and a good Month of Adar,

Yehudit Katsover and Nadia Matar

 

Uprooting that which was planted

http://www.womeningreen.org.il/uprooting.php

 

 

The fear of a Palestinian takeover of state lands in the center of Gush Etzion led the Women in Green organization to plant trees at the location. The Civil Administration issued an uprooting warrant against the plantings, but Women in Green don't plan on giving up. Their appeal against the warrant, which they call "governmental arbitrariness", will be deliberated this coming Sunday.

 

Written by Zofnat Nordman for Makor Rishon, published February 2, 2013

Translated into English by Abayiss for Women in Green

 

 

An ancient road crosses the length of the Land of Israel, running from South to North. It starts at Be'er Sheva in the northern Negev, climbs up to the Hebron Hills and continues north, via Halhul and Bethlehem, to Jerusalem. The road continues to Ramallah, Nablus and Jenin, and reaches it's end in the vicinity of Afula. The "Cross Israel Highway" of those days served 2nd Temple era pilgrims on their way to Jerusalem from Be'er Sheva and Hebron, and is also known as "The Patriarchs' Route", named after the forefathers of the nation who travelled on it.

 

Silent witnesses stand by the sides of the segment that passes through Gush Etzion, reminders of the bustling life in this area, over 2000 years ago.

 

Among these are two ritual baths, mikvahs, which were used by pilgrims on their way to the Temple, that were filled with water as in ancient times, following the heavy rains recently. Another example is the Roman milestone that lies to the side of the path, the kind of stone the Romans used to deploy along the roads in order to mark the distance from the destination.

 

"The Patriarchs' Route" in Gush Etzion also passes through an area known as Netzer, located between the Elazar and Alon Shvut communities. The Netzer area is built on terraces that assemble a spectacularly beautiful, green mosaic; green grapes twining alongside old olive trees in plots of varying shapes and sizes, and in the pre-Spring season the Νetzer space looks like a Claude Monet masterpiece: the green background is spotted with the pink and white of the almond trees at the peak of their bloom. But this pastoral bubble bursts the moment we 'zoom-in' on the photo, then we discover a real battle for this land and the future of the country, with the innocent plants often standing like soldiers on the frontline.

 

 

Takeover wars

 

As we know, the Oslo Accords divided the Judea, Samaria and Gaza Strip areas into 3:Area  'A' , where the major Palestinian cities are located, under full Palestinian Authority civilian and security control; Area 'B' , under PA civilian control and Israeli security control; and Area 'C' , under full Israeli civilian and security control.

 

A strategic change occurred in the PA's attitude towards this division in 2010: Salam Fayyad's government decided to ignore it and focus its efforts on Area 'C' . The logic behind this move is clear -Areas 'A' and 'B'  are already "in their pockets", and Area 'C'  territories are known to be of significant value. Not only do they present 60% of Judea and Samaria, they also serve as buffers between the Palestinian population concentrations. Palestinian presence in 'C' Territories could advance an Arab territorial continuity and drive a wedge between the Jewish community blocs.

 

Fayyad began making statements in the spirit of the new plan, saying that he "does not know how to read the letter 'C'", and that all of Judea and Samaria belong to the Palestinian State. Fayyad declared that "the greatest challenge against the occupation and the settlements is to increase the investment and agriculture on the land of area 'C' ".

The Prime Minister of the PA does not just talk the talk: the Palestinians began diverting economic support to agricultural endeavors in area 'C' Territories, and their representatives pressured foreign countries and organizations, who were initially reluctant to support projects in the 'C' Territories, into aligning themselves with the new policy. The story of the new strategy from the Salam Fayyad "school of thought" was investigated by B'Tze'dek [Makor Rishon's Legal Magazine - A.] and explained at great length in the past (13/3/2012, Gil Bringer).

 

The ongoing battle for the lands of Netzer, Gush Etzion, is the entire story in miniature. The choice of the location is no less than perfect for the realization of Fayyad's vision: the land is in 'C' Territories, in the very center of Gush Etzion, in the buffer zone between the Elazar and Alon Shvut communities. An Arab takeover of the land will "suffocate" the nearby Jewish communities and prevent them from future growth and expansion. More importantly, it will disrupt the Jewish territorial continuity in Gush Etzion - aka "The Heart of the Consensus". The foreign funding for the Arabs' efforts in Netzer is known, and is even recorded by a sign placed in one of the plots, depicting the "redemption" of 123 acres, courtesy of Holland.

 

Unfortunately for the fulfillers of Fayyadism, their plan ran into a not-so-small snag, known as the Women in Green organization. At the head of the organization stand two tenacious women, Yehudit Katsover and Nadia Matar, who carry on the daily - and often Sisyphean - battle for the lands of Netzer. The organization, with the support of the Local Council and the assistance of people who hold the matter dear to their heart, plant as many trees as they can on the state lands of the area. The Jewish resistance, conducted by Katsover and Matar, is the novelty of our story.

 

 

NOT privately owned land

 

In order to understand the activity in the area, a few basic concepts must be clarified briefly: the land in Judea and Samaria is divided into 3 main  categories - survey lands, state lands, and privately owned land. Survey lands have no known claims of ownership over them and are therefore suitable to be declared state lands. In order to "upgrade" survey land to state land, the Civil Administration carries out a thorough examination, including inspection of aerial photos from different time periods, in order to confirm that the land had not been cultivated or settled upon in the past. If no such evidence has been found, the Administration turns to the local mukhtar (Arab mayor) and asks him to advertise the intention to declare the land as state land. Anyone with a claim to that land must turn to the appeals committee and provide testimonies to the claim that it is, in fact, privately owned land. In every case where an appeal is filed, the examination process is started all over again in order to double-check the facts.

 

Privately owned lands are lands that some evidence of them having been cultivated has been found. According to the law, the examination is meant to check the last 3 years, but de facto the Administration is rigorous and checks for cultivation up to 10 years back and more. If evidence of such cultivation is found, the land is immediately declared as privately owned Arab land.

 

And back to Netzer. Large portions of the land there are defined as survey lands in the process of declaration. Meaning, there is no claim to private ownership of the land, but it has not yet been declared as state land. That is the background for the activities of Women in Green in the area, as Yehudit Katsover reminisces: "Before beginning to plant, we checked the maps for the state lands and worked only on those. We continuously made sure that we were not even brushing against the very edge of land that was defined as privately owned by Arabs". The goal of these two activists is one: "To prevent the Arabs from taking over the land. We've witnessed in the past how Arabs try to take over state lands that had not yet been planted on by us. Sometimes we caught on in time and rushed to plant in those plots, but some places we were too late and the Arabs were able to plant undisturbed on state lands, right next to the fences of the Jewish communities. We know beyond all doubt that if we do not plant on state lands, the Arabs will".

 

Katsover and Matar tell of the many difficulties their plantings in Netzer have run into: "Despite the fact that we have only planted on state lands, the Arabs refuse to tolerate our presence in the area. They cut the watering pipes, destroy saplings and tear up Israeli flags that stand on state lands".

 

Katsover and Matar tell of one case that truly illustrates the Sisyphean aspect of the job they have taken upon themselves: "We arrived about 3 years ago to plant olive trees in the area. After we finished planting and each went our separate ways, Arabs invaded the plot and tore up the olive saplings. We decided to plant larger trees in response, so that they wouldn't be able to uproot them, and we did so that very night. Unfortunately, the Arabs somehow managed to uproot these plants as well".

 

Nonetheless, the duo did not despair. "We ordered 5 very large olive trees from the Galilee, so that they would be harder to uproot. We planted them on Saturday night, deep in the ground, so that it would be very difficult to get them out. But on Sunday we discovered that these trees had also been uprooted, and we were back to square one. We came back to plant large trees in the area, this time covering almost the entire tree with earth. Today, 5 out of 9 olive trees that we planted are still standing there".

 

 

Demand for uprooting

 

In response to Katsover and Matar's activities, the Civil Administration issued an eviction warrant against the plantings, despite the fact that it had stated that the land was in the process of being declared as state land. In response, Katsover and Matar, as well as Shaul Goldstein, then head of the Local Council, sent a commitment to the Administration, stating that they do not and will not have any claim of ownership of the trees or the land. They clarified that the tree-planting was purely to preserve the land and not for personal use. The people signed on this commitment hoped that once the fear of them trying to privately take over state lands would be calmed, the evil decree would be removed, and the plants allowed to remain where they stood. But their hopes were dashed and the Administration stood fast.

 

One of the claims made by the Administration was that since it planned to declare the land as state land, it must be completely clear. Adv. Doron Nir-Zvi, representing Women in Green, rejects the claim: "The rule that land that is not clear, will not be declared as state land, has it's logic. The Administration can not declare that the land belongs to the state when there are others who claim ownership of the land. But the logic of this rule does not apply to Netzer: there is a clear and signed commitment by the Jewish planters, that they do not and will not have any claim of ownership, and that all their plantings are given as presents to the state. Why then can the land not be declared as state land without uprooting that which was planted?".

 

The matter of Netzer also kept the Lobby for the Land of Israel busy during the term of the last Knesset. In a letter from May, 2012, the heads of the Lobby, MK Ze'ev Elkin and former MK Aryeh Eldad, called to PM Benjamin Netanyahu to intervene immediately and stop the uprooting. Elkin and Eldad claimed that the Women in Green's plantings were "an act of Zionism of the first degree, as the women heading the movement, along with the Gush Etzion Regional Council, have officially announced in writing that they have no intention of personally taking over the lands of Netzer. Their sole purpose is to preserve the national lands, and they give the trees to the state as gifts". Elkin and Eldad added that the intention to uproot the trees is a clear sign of "governmental arbitrariness that opposes the Zionist principles and the official policy of the State of Israel. The state should be carrying out its own widespread plantings to prevent the Palestinian takeover of area 'C' , especially in an area that stands well within the national consensus".

 

 

Standing fast

 

When the Administration did not take back its intention to carry out the uproot warrant, the Women in Green organization filed an appeal to the military appeals committee, located in the 'Ofer' camp, demanding to cancel the eviction orders. The deliberation on the appeal will be held this coming Sunday. [Update: the appeal was postponed till March 17]

 

The Gush Etzion Council has also appealed against the eviction orders. Davidi Perl, Head of the Council, joined Katsover and Matar's claims and stated that "common sense must be used in order to prevent pointless procedures that could lead to unrest in the region and even undermine safety and security in the area". Perl also warned that "the uprooting will deal a fatal blow to the ability to preserve the lands as survey lands and bring them to declaration status, seeing as immediately after the uprooting, the Palestinians will enter the area and begin working there".

 

The Administration's response to the heart of the matter was a repetition of the same old tune: "They [Katsover and Matar - Z.N.] have no right to the land, therefore their appeal has no basis".

 

I [Zofnat Nordman - A.] attempted to get answers to the questions that rise from this article from the Administration. I asked them why there was a need for uprooting, when the Jewish planters have no claim of ownership of the land or the trees; how does the Administration deal with the concern that the Arabs will take over state lands that will be cleared of plantings; why do the trees on the land present an obstacle for the declaration of the land as state land; and if the trees are uprooted, when is the declaration expected to happen.

 

These are the words of the Administration's response: "The plantings occurred illegally and without the required permits, therefor enforcement measures to be taken have been decided upon".